הר געש


בס"ד

הר געש

אז מה?

מה קרה במשך שבועיים?

פשוט הר הגעש רתח בתוכי.

הלבה הבוערת בעבעה.

החיצים פשוט הופנו פנימה.

יללות קרב נשמעו.

והאמת?

והאמת שזה היה זמן של בישול.

האמת שזה היה זמן של היווצרות של חיים.

זה היה זמן של התכנסות פנימה, ושל הבשלה.

זה היה זמן של בישול היצירה על אש להבה קטנה .

בישול איטי ואיכותי.

נכון,

לפעמים אנחנו רוצים להגביר את השלהבת, לזרז תהליכים.

אנחנו רוצים לראות את הסיר מוכן,

את החלה עשויה,

את החיים זורמים ומוכנים.

ובשלב ההירקמות של החיים – פשוט צולבים את עצמנו באש להבה.

במקום לתת צ'אנס,

במקום לתת מקום,

לכאב,

לקושי,

לתת לו להיות,

אנחנו מגבירים אותו , מגדילים את הלהבה,

ו'מבשלים' את עצמנו- אל עצמנו.

דנים את עצמנו לכף חובה גדולה,

במקום לשחרר ולהרגע.

רגע, אולי קצת נשחרר?

רגע, אולי קצת נרפה?

רגע, אולי ניתן לעצמנו קצת מקום?

רגע, אולי ניתן לעצמנו קצת לכאוב?

איפה

איפה הלכה לה העדינות?

איפה הסתלקה לה האומנות, היכן נגוזה לה הרגישות,

כן, כן, גם אנחנו בני אדם.

גם אותנו צריך לכבד,

גם את כאבנו מותר ורצוי לכאוב.

כן, גם לנו מותר להיות קשה,

גם לנו מותר ללכת קצת באיטיות,

גם לנו מותר להסתרך מאחור.

כן כן, זה בסדר לגמרי.

כן כן, זה תיקני לחלוטין,

כן כן, יש לנו את הקצב שלנו,

מותר לנו לכבד אותו,

מותר וצריך שנפגוש אותו.

מותר וצריך להיות איתו.

כן,

פשוט ללמוד את עצמנו, ולהגיש נוח עם עצמנו.

 

מתויג:  הר געש